<h1>ספר החינוך מצוה תי"א</h1>
<h2>דף לג:</h2>
שלא ידבר העד בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות זולתי בהגדת עדותו לבד ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דיין בדיני נפשות, שנאמר [במדבר ל"ה] ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה [בספר המצוות] ונכפל הלאו בזה העניין, שנאמר [דברים י"ז] לא יומת על פי עד אחד, כלומר לא יהרג במשפט העד, ואמרו בסנהדרין [ל"ג ע"ב] ועד וגו' לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה, וביארו שטעם זה הוא משום דמיחזי כנוגע בעדותו, ובדיני נפשות בלבד הוא עניין זה שאינו יכול לענות בו בין לזכות בין לחובה כמו שאמרנו. משרשי המצוה מה שכתוב במצוה הקודמת לזו [ת"ט]. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ל"ד ע"א] שעד שהעיד בדיני נפשות ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר אחר שהוא עד עליו, ובמה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדיינין ולא נעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות, ובמה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין [כתובות כ"א ע"ב], ומפני כן נעשה דיין בקיום שטרות דקיימא לן [שם י"ח ע"ב] קיום שטרות דרבנן דמדאוריתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה בסנהדרין ובמכות. ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד ובזמן הבית וסנהדרין במקומן כי אז נדין דיני נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד ועובר על זה ודיבר בדין בין לזכות בין לחובה עבר על לאו זה אבל אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה פירש זה הכתוב [לאוין שהוסיף מצוה ט'] של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שיהו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה אבל כולן רואין בבעל העבירה, ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות [ו' ע"ב].
